כלבים, עקרונות ומוסר של אחרים

אלו העקרונות שלי, ואם אתה לא אוהב אותם, ובכן, יש לי אחרים (גראוצ׳ו מרקס)

בואו נדמיין לרגע שביבי ברגעים אלו ממש עובד על הסדר שלום עם הפלסטינים. בואו נדמיין לשניה, רק לשניה, שבמסגרת מאמציו אלו הוא מכריז על פינוי מסיבי של ישובים ביהודה ושומרון, באירוע תקשורתי רב משתתפים. מצידו האחד הרמטכ״ל, מצידו האחר ראש השב״כ, שניהם מפרטים כל אחד בתורו, בספר פנים רציני ובעברית צה״לית מדוייקת, את פרטי קווי הבטחון של ישראל שיישמרו מכל משמר. ״פנינו לשלום ולבטחון״ הוא יאמר. ״שלום של אומץ ושל תקווה. של יוזמה ושל ויתור. של נחישות ושל פשרה. שלום שהוא בטחון, בטחון שהוא שלום״. שמונה בערב, זמן צפיית שיא, נאומים מוקפדים בני כעשר דקות. חמש שאלות בעברית, לשלושת הערוצים, גלי צה״ל וקול ישראל, אחר כך חמש באנגלית לרשתות הבכירות. מחיאות כפיים, קאט לפרסומות ובמעבר מהיר לארז טל באולפן האח הגדול.

מופרך? אולי. אבל בואו נזרום. האם היחס התקשורתי לביבי היה משתנה או זהה לזה שהוא זוכה לו היום? אז זהו, שבמקרה דמיוני שכזה ביבי היה מוכתר לצ׳רצ׳יל של זמננו, שרה לנסיכה דיאנה, יאיר לוויליאם ואבנר לאחיו השובב הארי. ירון לונדון היה מתלוצץ איתו על בירה, אמנון אברמוביץ׳ מתפלמס איתו בידידות בחצר ביתו, ומשם היה ממשיך למטווח עם רוני דניאל. סיפור ביביטורס היה נשכח כלא היה ומני נפתלי היה מתוייק ליד הקלטות הישנות של סיבה למסיבה עם מני פאר. התאגיד? מי היה חושב עליו בכלל. לא היה בו שום צורך.

כי כיסוי תקשורתי אוהד או עוין הוא פונקציה של הזדהות אישית ולא של עובדות, או תחקיר, או כל מני ערכים שהתקשורת מזמן זנחה. תשאלו מדוע ביבי מקבל כיסוי עוין בזמן שאריק שרון או שמעון פרס קיבלו כיסוי נפלא? כי לרוב המכריע של העוסקים בתקשורת דיעה פוליטית שונה משל ביבי ודומה בהרבה לזו של שרון או פרס. ככה פשוט. ועיתונאים, הו כמה מפתיע, מקדמים את האג׳נדה שהם מאמינים בהם. לכן האי היווני חיכה להתנתקות ולכן לעולם לא תשמעו מלה אחת רעה על שמעון פרס ז״ל. מקורותיו של מרכז פרס לעולם לא ייבדקו באמת והמסלול של חמי פרס – אדם בעל זכויות ומוכשר ללא ספק – לעולם לא ייבחן בזכוכית מגדלת שתחפש יתרון שזכה לו מתוקף ייחוסו. לא שיש שם חלילה טעם לפגם, לי בוודאי אין שום יסוד לחשוב שכן, אבל העובדה היא שמניצני ריח סיפורים על אהוביה העיתונות תתרחק כמו מאש, בזמן שתחטט באשפה ובמאפרות שנזרקו ממעונם של שנואיה. וההטיה הזו היא לא רק מכוערת, מסוכנת ומפחידה, היא גם נושאת באחריות לא קטנה לכוחו של ביבי בישראל, או לעלייתם של כוכבים חדשים כמו דונלד טראמפ בארה״ב או של תומכי הברקזיט בבריטניה. אבל בואו נשאר עוד קצת בישראל, מספיק מעניין גם כאן.

ראשית יש לשים את התקשורת הישראלית במקומה. בניגוד לנאצות הימין התקשורת אינה שמאלנית. היא גם לא ימנית. התקשורת הישראלית, בראש ובראשונה, מגוייסת לנרטיב בסיסי, מאוחד ובלתי ניתן לערעור. חיילי צה״ל, למשל, קדושים. הם אינם גברים צעירים אלא ילדים רכים ותפקידם לא לשמור על המדינה אלא להשמר על ידה מכל משמר. את השאלה הבסיסית – האם טובתם של הילדים גוזרת קודם כל את אי שליחתם לצבא או, לחלופין, המנעות ממלחמה – אף אחד כבר לא שואל. זו שאלה מפלגת, והתקשורת, בהתאם לנרטיב המאחד, נמנעת משאלות מפלגות. את החיילים אין לבקר בשום אופן גם אם מדובר בחייל נאו נאצי או במערך פקודות חסר הגיון ששולח שנתון גיוס אחר שנתון גיוס להשחתה פנימית וחיצונית בקרב אוכלוסיה כבושה. את האלופים מותר לשפד, וכאן מדובר בחידוש של העשורים האחרונים, אבל גם זאת אך ורק כי פגעו בחיילים. תכניות הקרב של האלופים לא יילמדו בתקשורת ואומץ ליבם המבצעי לא יעלה על נס. אם דאגו לילדים לשמיכה, לתה ולמפגש מרגש עם הסירים של אמא בשטחי הכינוס לעומת זאת? יזכו לכתבת צבע ארוכה באמצע הפריים טיים.

הקו התקשורתי לא נגמר בחדשות כמובן, הוא ממשיך אל תכניות הריאליטי, אל ערבי הצדעה ללהקות הצבאיות בתכניות הקראוקי, לחייל הבודד שמדמיע את שופטי מאסטר שף, לכפולות הקבועות של החייל הבודד / בעל צרכים מיוחדים / טראומת ילדות / אתיופי שסיים בהצלחה קורס טייס / חובלים / מדריכות נערים עם צרכים מיוחדים במוסף החגיגי של שבעה ימים. אותו קו הולך ונמתח היום אל קליימקס הסנאף המרגש, הלא הוא ההסתה המתוזמרת והמאורגנת מול כל אחד שמעז לחשוב קצת אחרת, כמו נגיד אנשי ׳בצלם׳ או ׳שוברים שתיקה׳. לא כי יש להם ביקורת על ממשלת ישראל אלא כי הם כמובן, ללא שום צידוק והצדקה עובדתית כמובן, ״נלחמים בחיילי צה״ל״.

את האהבה ללא תנאי לחיילי צה״ל מאזנת התקשורת הישראלית עם הכמיהה לשלום, אלא שכאן שווה להרחיב לרגע על איזה שלום מדובר. השלום של התקשורת הישראלית הוא שלום מעניין. מצד אחד הוא מבוסס על מעין אוסלו משופר, כזה עם טקסים, הכרה עולמית, יחסים דיפלומטיים מרגשים עם מדינות ערב מתונות, השתתפות ביורו ומשא ומתן מדיני. מצד שני הוא מאוזן בתובנה חדשה-ישנה של הובלה כוחנית ושל פסילה מכל וכל של כל אפשרות לכמיהה אמיתית לשלום מצד ערבים באשר הם. את נרטיב השלום הנשגב של ישראל מובילה התקשורת בגאון ובעוצמה. הוא משופע ב״קביעת עובדות בשטח״, ״נטילת יוזמה״, ״ניהול תהליך״, ״בריתות אזוריות״, ״מנהיגות של פעם״ ועוד מונחים שהגיעו מהמכללה לפיקוד ומטה וממקראות ישראל לכתה ח׳, נצבעו בגוונים הומו ארוטיים עדינים ונארזו בעטיפת יזמות מצליחה היי טק סטייל. את שולי השלום הספציפי הזה התקשורת הישראלית ממש מתעבת. איש שמאל שהלך לשוחח עם ברגותי יקבל ממנה את אותו יחס שיקבל ליצן נחום-תקומי עם סנדלים ועוזי מגבעות השומרון. שניהם הזויים, שניהם מסוכנים, שניהם ראויים לסיקור מדגמי, מסוייג, מרים גבה ומגלגל עיניים. ראיון עומק עם דב חנין על תפיסת עולמו? אולי אצל קובי מידן בבית הקברות של חוצה ישראל. עם אריה אלדד? בערוץ 20, ליד אראל סג״ל מחטט באף. אל הפריים טיים של דני קושמרו הם לא יגיעו לעולם, אמנון אברומוביץ׳ ורוני דניאל תחמו עבורם את גבולות הגזרה כבר מזמן.

על דבר אחד התקשורת שומרת מכל משמר. ליהלום השמור ביותר בכספת של התקשורת קוראים ׳דמוקרטיה׳, אלא שהפרשנות של התקשורת לדמוקרטיה שונה מעט מזו שהתכוונו אליה אנשי מחשבת יוון. הדמוקרטיה, בעיני התקשורת כמובן, היא החופש של התקשורת להמשיך לקיים את עצמה. לכן עיתון כמו ׳ישראל היום׳ הוא אנטיתזה לדמוקרטיה למרות שאת הטיעונים כנגדו אפשר לפרק בקלות ובמהירות. עיתון מטעם? גם ׳הארץ׳. בינינו, גם ידיעות. מחולק חינם? גם וואלה. וYNET. לא מנסה להרוויח? שנים שאני שומע את אותו טיעון על הבייבי של שוקן. עיתון גרוע? נכון. ואיזה עיתון לא? הסיפור האמיתי על ׳ישראל היום׳ הוא שהוא בא לא טוב. הוא נתמך על ידי אדם דוחה לפי כל קנה מדה, משרת ראש ממשלה בלתי נסבל, מעז לעקוץ עם הפצה חכמה, אגרסיבית וסופר אפקטיבית ומעל לכל, הוא מערער את קיומה הבלתי מנוצח של פירמידת התקשורת הלא מאותגרת, או במלים אחרות, את הדמוקרטיה כמובן. אז נכון ש׳ישראל היום׳ עיתון מגעיל במיוחד, אבל גם לארי פלינט זכה להגנת בית המשפט העליון בזכות הטיעון המנצח על פיו טעם רע הוא לא סיבה מספיק טובה לשלילת חופש הביטוי. גם לא כאן.

וכאן הגיע הזמן לדון בשאלת הנזק. האם התקשורת במבנה הנוכחי מזיקה לדמוקרטיה? ללא ספק. אבל הסיפור היותר גדול היא שהיא מזיקה לאהוביה. ידידי רן הר נבו טוען, בפוסט שהוא חובת קריאה, שהמאבק הנוכחי על תאגיד השידור הציבורי הוא המעוז האחרון לפני הפיכה לדיקטטורה תקשורתית ארדוואנית. ייתכן שהוא צודק, אלא שייתכן גם שהסיבה היא הפוכה מזו שהוא טוען. שדווקא אותה הצמדות חד ערכית של התקשורת לנרטיב מהודק אנטי שלטוני, אולי דווקא הצמדות זו היא זו שמחזקת את השלטון בקרב מצביעיו ומרחיקה את התקשורת ממטרתה הבסיסית. אולי לו הייתה מאוזנת באמת, מגוונת באמת ונאמנה לאמת, אולי אז הייתה זוכה גם לאמון ציבור הקוראים. את אמון השמאל הרחוק יותר התקשורת איבדה מזמן, לאמון הימין הרחוק מעולם לא זכתה. תקשורת ממלכתית מעולם לא הייתה חביבת קבוצות השוליים. אבל לו אני אזרח ישראלי, סתם אזרח ישראלי מאמצע הדרך, אחד שחושב שביבי ראש ממשלה מצוין? הקטלוג שלי על ידי התקשורת מוחלט וברור – אדיוט, פאשיסט ותומך של משפחה מוטרפת ומושחתת. וכשהקטלוג הזה מגיע אני כבר לא מקשיב, ועל הקטלוג הזה לא התקשורת משלמת אלא מדינת ישראל כולה, כי רק התקשורת אשמה בכך שאף אחד לא מקשיב לה ברצינות, ואת האחריות הזו התקשורת מסרבת לקבל על עצמה.

וכשמבינים את הנקודה הזו, ממש יורדים לעמקה, מבינים עד כמה הזיקה התקשורת המגוייסת והלא מאוזנת לאינטרס שאותו ייצגה. מצביעי טראמפ שמתביישים לספר למי יצביעו אפילו לסוקרים, משל ביל מאהר או ג׳ון סטיוארט צופים בהם ומחכים ללעוג להם, מצביעי ברקזיט שלחבריהם מספרים שיצביעו בעד ההשארות ובקלפי מבטאים את אשר על ליבם באמת, מצביעי ביבי שחוששים לספר שוואלה, הם די מסכימים איתו למעט למעטפה בקלפי. מכאן יוצאת מהתקשורת בת קול אחידה, ואותה בת קול יוצרת סקרים שקריים להחריד, שמצידם מטים את דעת הקהל עוד יותר אל תוך השקר של עצמה, ומול כל אלו ניכור הולך וגדל של כל אלו שחטאם הוא שחושבים אחרת. זו לא דמוקרטיה וכלב שמירה אין כאן, יש ערוצי דיבור שחטאו לתפקידם והשחיתו את עצמם לדעת וכשרוצים לתקן את המצב ובראש ובראשונה את התקשורת, כדאי להתחיל קודם כל מהנקודה הפשוטה הזו. תנו לה להיות באמת עצמאית, באמת מאוזנת, באמת חופשיה והפסיקו לנסות לסגור עיתונים כי הם היו פשוט טובים ממכם במה שאתם בעצמכם המצאתם. 

ולכן אם תאגיד השידור הציבורי ייסגר (והוא לא ייסגר), זה לא יהיה ביבי שיסגור אותו אלא הציבור שמזמן הפסיק להאמין בו. ואם הדיקטטורה תגיע (והיא לא תגיע) כלב השמירה יוכל להאשים קודם כל את עצמו. תקשורת לא צריכה להיות ״בלתי תלויה״ אלא מגוונת, מלאה תשוקה, בועטת, נושכת ולא רואה ממטר. את המטרה הזו לא משיגים עם תאגיד עתיר תקציב אלא עם מאות עיתונאים ותחקירנים שכותבים את מה שמוחם וליבם מצווה. ישראל בטח לא צריכה עוד חברת חדשות ואם יש 500 אנשי תקשורת נפלאים המקום האחרון שהייתי רוצה לראות אותם מקובצים בו הוא מבנה אחד עם בוס אחד וקוד אתי אחד. במקום מיליארד ש״ח בשנה בואו נקים עבורם מערכת אינטרנטית משוכללת, נתחייב בפניהם שלא נתערב בתכנים שהם מעלים, נצייד אותם במיטב הטכנולוגיה, נסייע בהפצה, נשלח אותם לחופשי  ובעיקר בואו נתחייב ממש לא להתערב.

כי חופש העיתונות וחופש היצירה מתחילים קודם כל בחופש, והחופש הזה, האמיתי, לא המתואגד, הוא אבן הבסיס של השמירה על הדמוקרטיה באמת, ולא בשמה המכובס או בכל מני שמות אחרים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s